Daphna, fille d’Esther et de Jonathan – דפנה, בת אסתר ויהונתן

Share

Il y a un an, le 17 du mois de Nissan, Daphna la fille de mon amie Esther Orner, nous a quittés. En hommage.

Daphna, fille d’Esther et de Jonathan

Mon téléphone a sonné. Je vois s’afficher le nom d’Esther. Comment est-ce possible ? Pourquoi Esther m’appelle Shabbat ? Elle se sent mal, le corona ? Je décroche et Esther dit : c’est Daphna… J’ai du mal à comprendre ce qu’Esther me dit.

Charles et moi sortons dans les rues désertes pour être avec Esther.

Daphna était toujours là, comme une évidence. Il existe des personnes dont on craint la disparition mais, pour moi, Daphna était là et serait toujours là. Je ne m’inquiétais pas pour Daphna,  j’étais inquiète pour Esther, je me faisais du souci pour Daphna après Esther.

A l’enterrement de Daphna,  au temps du premier confinement, nous sommes tous sidérés, masqués et silencieux. Personne ne prononce de discours. Les prières du rabbin, le Kaddish dit par Alain et nous ne disons rien. Irit me le fait remarquer et c’est ainsi que j’ai eu l’idée de demander des textes sur Daphna aux amis d’Esther à l’étranger, aux amis qui auraient pris l’avion immédiatement pour être auprès d’Esther et pour tous ceux confinés en Israël. Ces mots sur Daphna ont fait du bien à Esther. Mais je m’aperçois que moi je suis silencieuse. Il me faut du temps. Beaucoup de temps. Huit mois pour écrire ces quelques lignes.

Depuis plus de 20 ans que je connais Esther, j’ai passé très peu de temps seule avec Daphna. Elle refusait mes invitations quand Esther partait en voyage. Deux fois seulement, lors des deux dernières opérations d’Esther, nous nous sommes tenues compagnie dans la salle d’attente de l’hôpital Ichilov. Daphna était calme et optimiste.

A la chute d’Esther, Daphna s’est révélée, elle a été une fille exemplaire.
Quand nous étions dans le salon, Esther et moi, à parler de littérature, de recettes, de nos vies, de temps en temps, Daphna de sa chambre à la porte pourtant fermée, intervenait, ajoutait un détail, renchérissait ou contredisait ce qu’Esther venait de me raconter. Et ses réflexions étaient toujours justes.</p>
Si Daphna était allée chez le coiffeur ou si elle s’était acheté de nouveaux vêtements, je me faisais remettre à l’ordre si je n’avais pas remarqué.

Ses yeux bleus attentifs, ses réflexions pertinentes sur tous les sujets, sa façon de lire le caractère des gens, son humour, son besoin de spiritualité, son intérêt pour la vie après la mort, son amour incommensurable pour Esther. Son côté midinette qui allait bien avec le mien.  Zehava Ben qu’elle appréciait beaucoup et Madonna.

Huit mois après, je regarde Esther et je me dis que rien ne lui a été épargné. Dans l’enfance, l’absence de ses parents, à la maturité l’absence de Jonathan et dans la vieillesse, l’absence de sa fille. Pourtant, Esther rit, Esther écrit, Esther pleure (jamais en public), Esther écoute, Esther lit, Esther apprend encore.

Et à chaque visite, Esther donne des forces. Et rien n’est plus beau que le sourire d’Esther.

דפנה בת אסתר ויהונתן

.הטלפון שלי צלצל. אני רואה את שמה של אסתר על הצג
.מה פתאום? אסתר מצלצלת אלי בשבת

היא לא מרגישה טוב? אולי קורונה

.אני עונה, ואסתר אומרת: דפנה… אני מתקשה להבין מה אסתר אומרת
.שארל ואני יוצאים לרחובות הריקים כדי להיות ליד אסתר
דפנה היתה שם תמיד כנוכחות מובנת מאליה. ישנם אנשים, שאנו פוחדים שהם ייעלמו, אבל בשבילי דפנה היתה תמיד שם, ותהיה שם תמיד. לא הייתי מודאגת לגבי דפנה. דאגתי לאסתר. ודאגתי מה יהיה עם דפנה כשאסתר לא תהיה

בהלוויה של דפנה, בזמן הסגר הראשון, עמדנו כולנו המומים, עם מסיכות, שותקים. שום הספד. הרב מתפלל. אלן אומר קדיש. ואנחנו שותקים
אירית מסמנת לי שאף אחד לא מדבר. באותו רגע נולד הרעיון לבקש מאנשים לכתוב טקסטים על דפנה – מהחברים של אסתר בחו »ל, שהיו ללא כל ספק עולים על טיסה ראשונה ובאים להיות לידה, ומהחברים בארץ, שנמצאים בסגר
.המִילים האלה שנכתבו השפיעו לטובה על אסתר. אבל אני – שתקתי
.הייתי זקוקה לזמן. להרבה זמן
.שמונה חודשים כדי לכתוב את מעט השורות האלה
בעשרים השנה ויותר שאני מכירה את אסתר, ביליתי רק זמן מועט לבדי עם דפנה. היא סירבה להיענות להזמנותיי כשאסתר היתה נוסעת לחו »ל. רק
.פעמיים, בעֵת שני הניתוחים האחרונים של אסתר, נוצר החיבור בינינו, באולם ההמתנה של איכילוב. דפנה היתה אופטימית ושקט
.אחרי הנפילה של אסתר, דפנה התגלתה כבת למופת
כשהיינו יושבות, אסתר ואני, ומדברות על ספרות, על מתכונים, על החיים שלנו, מדי פעם היתה דפנה משמיעה הערות מחדרה, אף שהדלת שם היתה סגורה, מוסיפה איזה פרט, מעשירה את השיח, או מביעה התנגדות למשהו שאסתר סיפרה לי. החשיבה שלה היתה תמיד מדויקת
.אם דפנה היתה חוזרת מהסַפָּר, או שקנתה לעצמה בגדים חדשים, ואני שכחתי להגיב, היא היתה מעירה לי
עיניה הכחולות מלאות ההקשבה, הערותיה הנכונות על כל נושא, הדרך שבה ידעה לנתח את אופיים של בני האדם, ההומור שלה. הצורך שלה ברוחניות, ההתעניינות שלה בחיים שלאחר המוות, האהבה האינסופית שלה לאסתר. הפַּן הנערתי שלה, שהתאים מאוד לשלי. זהבה בן, שהיא העריכה מאוד, ומדונה
שמונה חדשים עברו. אני מביטה באסתר ואומר לעצמי ששום דבר לא נחסך ממנה. בילדותה – היעדר הוריה, בבגרותה – היעדר בעלה יונתן, בזקנתה – היעדר בתה. ולמרות הכל אסתר צוחקת, אסתר כותבת, אסתר בוכה (אף פעם לא בפרהסיה) אסתר מקשיבה, אסתר קוראת, אסתר ממשיכה ללמוד
.ובכל ביקור אצלה, אסתר מעניקה כוח. ואין דבר יפה יותר מן החיוך של אסתר

Traduit en hébreu par Esther et revu et corrigé par Irit Akrabi

     
Share