Le coming out du journaliste religieux Yaïr Cherki
Le 14 février 2023, le journaliste religieux Yaïr Cherki a publié sur ses réseaux, Facebook, Instagram, Twitter, le texte suivant qui a été traduit de l’hébreu par Noa Benattar qui m’a autorisé à le reprendre sur le blog. Le texte en hébreu se trouve après la traduction.
Ma main tremble quand j’écris ces mots. Je repousse. Au lendemain. À la semaine d’après. À après les fêtes. À après mon anniversaire. De celui de cette année, de l’année précédente et de celle d’avant. Ça fait peut être 10 ans que j’écris et que j’efface. Parce que j’ai peur de faire de la peine à mon père et à ma mère que j’aime, parce que j’ai peur de faire de la peine au milieu au sein duquel j’ai grandi et que j’aime. Mais maintenant j’ai 30 ans. Et j’écris ces mots non pas parce que j’ai la force d’écrire, mais parce que je n’ai plus la force de me taire. Et j’écris pour mon fils qui n’est pas encore venu au monde.
J’aime les hommes. J’aime les hommes et j’aime Dieu. Et ça n’est pas contradictoire, et ça n’est pas nouveau. Je suis exactement la même personne que j’ai été, sauf que maintenant je ne suis plus le seul à savoir, vous aussi vous savez. Il était important pour moi de dire cette chose dans un lieu public alors que c’est quelque chose de personnel. Simplement pour ne plus vivre dans l’ombre et pour ne plus se cacher. Et pour arriver à fonder une famille et un foyer, et vivre vraiment.
Je vis en permanence le conflit entre cette préférence sexuelle et le fait de croire en Dieu. Certains ont résolu ce conflit en décidant qu’il n’y a pas de dieu, d’autres expliquent que les homosexuels n’existent pas. Je sais dans ma chair que les deux existent. Et j’essaye de vivre cette contradiction de toutes sortes de manières. Ce sont des choses qui sont entre l’homme et Dieu.
Et concernant les choses qui sont entre l’homme et Dieu, et la société dans laquelle il vit : il ne s’agit pas d’une mode, d’une tendance ni d’une déclaration politique, il s’agit juste de moi. Je ne sais pas si j’appellerai ça une identité. C’est juste une des choses qui fait partie de ce que je suis et de ce que j’ai toujours été, d’aussi loin que je me souvienne. À la yeshiva, à la maison, au travail. Ma communauté reste la communauté religieuse. C’est mon clan, c’est ma famille et mes amis. Ce sont mes convictions. Elles n’ont pas changé, mais elles ont été façonnées tout au long des années à l’ombre du doute. Et au sein de ce refoulement, qui oblige à avoir un autre regard sur la foi, et sur la vérité et sur la complexité.
Je sais que cette vérité que j’ai partagé ici attristent des personnes qui me sont chères et que j’aime beaucoup. Et qui m’aiment. J’espère que vous trouverez dans votre âme l’endroit qui vous permettra de juger favorablement. Et de comprendre que cet acte a été fait après mûre réflexion. Votre tristesse, peut être, découle aussi du manque de compréhension de la chose dont je parle ici. D’une pensée erronée qui suppose qu’il faut lutter contre un penchant à annihiler, alors qu’il s’agit d’une tendance de l’âme, une tendance qui est exactement comme celle qui existe entre l’homme et la femme. Moi aussi cela m’attriste. J’ai essayé d’ignorer ça, pendant des années. Et ensuite de mettre ça de côté. Et de refouler. Et de soigner. Je ne regrette aucune tentative et aucun effort, peut être que sans ces tentatives je n’aurais pas pu arriver à cette conclusion. C’est juste dommage pour le temps passé. Et maintenant, il est temps de fonder une famille.
(J’ai encore une demande: je ne veux parler de ça dans aucun autre endroit. J’espère que vous respecterez ça et ma vie privée.)
Yair Cherki, texte traduit de l’hébreu par Noa Benattar
את המילים האלה אני כותב ברעד. דוחה. למחר. לשבוע הבא. לאחרי החגים. לאחרי היום הולדת הבא. של השנה הזאת, של השנה שעברה ושל זאת שלפניה. אולי כבר עשר שנים שאני כותב ומוחק. מפני צער אבי ואמי הטובים והאהובים מאד, ומפני צער המקום שבו גדלתי ואותו אני אוהב. אבל כעת אני בן שלושים. ואני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב, אלא מפני שאין לי כח לידום. ועבור בני שטרם בא לעולם.
אני אוהב בנים. אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא. וזה לא סותר וגם לא חדש. אני אותו אחד בדיוק כמו שהייתי, רק שעכשיו לא רק אני יודע אלא גם אתם. היה חשוב לי לומר זאת כאן במקום שהוא רשות הרבים למרות שזה דבר פרטי. פשוט כדי לחיות לא בצל ולא בהסתרה. ולהגיע למשפחה ובית ולחיות באמת.
את ההתנגשות שבין ההעדפה המינית הזאת לבין האמונה אני חי כל הזמן. יש כאלה שפתרו לעצמם את הקונפליקט בכך שאין אלהים, אחרים מסבירים שאין הומואיות. מבשרי אני יודע ששניהם קיימים. ואת הסתירה הזאת אני מנסה ליישב בתוכי בכל מיני דרכים. אלו דברים שבין אדם למקום.
ובמה שבין אדם לחברו, ולחברה שבתוכה הוא חי: זאת לא אופנה ולא טרנד ולא הצהרה פוליטית, זה פשוט אני. לא יודע אם הייתי קורא לזה זהות. פשוט עוד דבר מה שהוא חלק ממי שאני וממי שהייתי מיום שעמדתי על דעתי. בישיבה, במשפחה, בעבודה. הקהילה שלי היא עדיין הקהילה הדתית. זה השבט שלי, זה המשפחה והחברים שלי. אלו האמונות שלי. הן לא השתנו, אבל כן התעצבו לאורך השנים לצד הספק. ומתוך הדחק הזה, שמכריח מבט אחר על אמונה ועל אמת ועל מורכבות.
אני יודע שהאמת הזאת ששיתפתי כאן, מצערת אנשים יקרים לי שאני אוהב מאד. ושהם אוהבים אותי. אני מקוה שתמצאו את המקום בנפש שמאפשר לדון לכף זכות. ולהבין שהצעד הזה נעשה אחרי מחשבה עמוקה ובשיקול דעת. הצער שלכם, אולי, נובע גם מחוסר הבנה על מה בעצם אני מדבר פה. מחשבה שגויה על ניסיון או מלחמה עם יצר שצריך להכניע, ולא על נטיית הנפש, כזו שהיא בדיוק כמו הסוד שבין איש ואישה. גם אותי זה ציער. ניסיתי להתעלם, שנים. ואז לדחוק. ולהדחיק. ולטפל. איני מצטער על אף ניסיון ומאמץ, אולי בלי הניסיונות האלה לא הייתי יכול להגיע לגמירות דעת. רק חבל על הזמן שחלף.
ועכשיו: משפחה.
(ועוד בקשה: אין בכוונתי לדון בזה בשום מקום נוסף. מקווה שתכבדו את זה ואת פרטיותי.)
J’en profite pour signaler l’excellent podcast d’Elise Goldfarb et de Julia Layani Coming Out qui vient aussi de sortir sous forme de livre aux Editions Stock.